השתלת איברים בישראל

השתלות איברים בישראל

ב-29/12/2010 הלך לעולמו אבי כהן, כדורגלן העבר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, לאחר שתשעה ימים קודם לכן נפגע אנושות בתאונת דרכים.

מותו עורר תהודה רחבה, גם משום הויכוח שהתעורר בעקבותיו. כזכור, משפחתו של כהן ביקשה לתרום את איבריו, ונתקלה בלא מעט מתנגדים, בעיקר מהזרם המסורתי.

השתלת איברים בישראל מהווה נושא טעון ביותר, עם היסטוריה עשירה ורווית מחלוקות ופסקים הלכתיים, אולם יש לה גם צד רפואי בעל חשיבות עצומה. לפני שנגיע אל כל אלה, יש להבין טוב יותר את הנושא.

בקצרה: מהי השתלת איברים?

כשמדברים על תחילת הטכנולוגיה של השתלת איברים, יש לחזור אל המחצית השנייה של המאה הקודמת, שם החלה להתפתח. ברמה הכללית, מדובר בהליך שבו מחליפים איברים או רקמות שהפסיקו לתפקד או נהרסו כליל באיברים בריאים, בין אם מאדם אחר (מת או חי) ובין אם מאותו אדם בעצמו.

ברשימת האיברים המושתלים הנפוצים ביותר, ניתן למנות לב, ריאה, מח עצם, כליה, כבד, קרנית ועוד. כמובן שלא מן הנמנע שאיברים אלה יהיו גם מלאכותיים.

ההיסטוריה של השתלת איברים בישראל

בשנת 1968, 14 שנה לאחר שבוצעה ההשתלה הראשונה בעולם, נכנסה ישראל למפת ההשתלות. זאת בדמותה של השתלת לב, שהצליחה באופן חלקי בלבד (המושתל נפטר לאחר שבוע), וכבר אז עוררה מחלוקת ראשונה, שעה שהאיבר המושתל נלקח ללא אישורה של משפחתו.

רק בשנות ה-80 של המאה ה-20, עם פתיחתו של המרכז הרפואי הישראל שמאושר לבצע השתלות, עלתה הפופולאריות שלהן.

היה זה בית החולים הדסה בבירת ישראל, אשר לזכותו נרשמת גם השתלת הלב המוצלחת הראשונה.

השתלת איברים בישראל כיום

מאז השתלת האיברים הראשונה בישראל, נערכו בה בהצלחה מאות השתלות ברמות קושי שונות. הסטטיסטיקה מראה כי מדי שנה נערכות בישראל כ-250 השתלות כאלה, עם מספר גדול מזה מצטרפים חדשים לרשימת ההמתנה מדי שנה.

פה גם באה לידי ביטוי בעיה רצינית ביחס להשתלות בישראל, והיא המחסור הגדול בתורמים: בישראל תורמי האיברים הפוטנציאליים מהווים כ-8 אחוז מכלל האוכלוסיה, מספר הקטן פי שתיים ממדינות מערביות אחרות.

כתוצאה מכך, רשימת ההמתנה כוללת למעלה מאלף ילדים, כ-800 אנשים הזקוקים להשתלת כליה או לבלב ועוד – מתוכם צפוי שכ-100 אנשים ימותו מדי שנה, בעודם ממתינים להשתלה שלא תבוא.

כיצד מתמודדים עם המחסור בתורמים?

מדינת ישראל שמה לה למטרה להפוך ללגיטימי את נושא ההשתלות. שני חוקים אשר נוסחו בשנים האחרונות באים להעניק לנושא תוקף משפטי וחוקתי רחב יותר. חוק השתלת האיברים מ-2008 מעניק הטבות לאדם חי אשר תרם אחד מאיבריו לטובת אחרים, ביניהן הקלות פיננסיות, פיצויים ואף תעודת הוקרה מטעם המדינה.

החוק השני, חוק המוות המוחי הנשימתי, נוסח באותה שנה והוא מתייחס לצורה שבה יש לקבוע מוות מוחי- נשימתי, וזאת לצורך התייחסות אליו כמועמד להעניק אחד מאיבריו לאחרים.

למרבה הצער, חוק זה רק הגדיל את רשימת ההמתנה, מאחר והבירוקרטיה הטמונה בו הקטינה דווקא את מספרם של תורמי האיברים בישראל.

המחלוקת עם הדת

כאמור, נושא השתלת האיברים בישראל מעורר מחלוקות וויכוחים רבים, בעיקר על רקע דתי. סוגיות כמו קביעת רגע המוות, הסיכון העצמי ובתרימת האיבר והסיכונים נכללים תחת הקטגוריות האלה, ובעיקר המחלוקת לגבי הפסקת פעולתו של הלב (ואם החולה נחשב למת כאשר ליבו מפסיק לפעול באופן זמני).

גורמים דתיים רבים מתנגדים לחילול בגופו של המת, כמו גם לסיכויי ההצלחה הנמוכים. כאשר ההשתלה מסכנת למעשה את חייהם של שני הצדדים המעורבים, ברורה ההתנגדות של הגורמים האמורים.