מחלת השעלת

מחלת השעלת

מחולל המחלה

המחולל של מחלת השעלת הוא חיידק, הנקרא Bordetella Pertusis. חיידק זה הוא חיידק גרם שלילי, התוקף בעיקר ילדים צעירים. משמעות שמה של המחלה בלטינית – Pertusis  – הוא "שיעול אינטנסיבי".

תסמינים

המחלה הקלאסית תוארה בילדים קטנים, והיא מתחילה בשלב "קטרלי" – צינון, נזלת מרובה, הפרשות מהעיניים, וכדומה. לאחר שלב זה מופיעים התקפי השיעול האופייניים. התקפי שיעול אלו נגמרים, בתיאור הרגיל, בקול שורקני , ומכאן שמה של המחלה באנגלית – whooping cough. עם זאת, חשוב לדעת ששיעול אופייני זה מופיע בעיקר בקרב ילדים, ולא במתבגרים ומבוגרים. לעיתים קרובות מופיעה גם הקאה בעקבות התקף שיעול ממושך. במבוגרים מחלת השעלת יכולה להסתמן כשיעול יבש מתמשך. גם בתינוקות צעירים מאוד, למחלה דרכי התבטאות מגוונות. בעקבות השיעול המתמשך במבוגרים מכונה המחלה לעיתים גם "שיעול מאה הימים". לאחר חודש עד ארבעה חודשים חולף השיעול בהדרגה, אם כי החולה נשאר חשוף במידה מה לזיהומים נוספים בתקופה הקרובה שלאחר ההחלמה.

סיבוכים (נדירים למדי) של המחלה כוללים דימומים מוחיים, הופעת בקעים בדופן הבטן (בעקבות הלחץ הבטני המוגבר בעת התקפי השיעול), ודלקת ריאות ראשונית או משנית (עם מחולל זיהומי אחר).

מחלת השעלת מדבקת במיוחד, ונוטה להפציע ברחבי העולם בגלים מחזוריים בני כמה שנים. שכיחות המחלה גבוהה  יותר בחודשי הסתיו והקיץ, אך היא יכולה להופיע בכל עונות השנה. כיום, בעקבות החיסון היעיל, המחלה נדירה יותר בארצות המפותחות בעולם, אך עדיין מהוה נטל רפואי משמעותי בארצות המתפתחות, עם שיעורי החיסון הנמוכים יותר.

אבחנה

כאשר חושדים במחלה בילד או במבוגר, הבדיקה האבחנתית הראשונית המקובלת היא בדיקה סרולוגית. בבדיקה זו בודקים נוכחות של נוגדנים לחיידק בדם, המתפתחים בגוף עם החשיפה למחלה. נוגדנים מסוג IgG הם נוגדנים המרמזים עם חשיפה לחיידק בטווח הארוך, ואילו נוגדנים מסוג IgM מעידים על מחלה פעילה או חשיפה בזמן האחרון לחיידק. ניתן להיעזר באבחנה גם בתרביות לגידול החיידק, ובבדיקת PCR, המזהה מרכיבי DNA  ספציפיים של חיידק השעלת.

כאמצעי עזר לאבחנה, ניתן לראות בספירת הדם עלייה במספר כדוריות הדם מסוג "לימפוציטיים". עלייה במספר הלימפוציטים אופיינית בדרך כלל דווקא לזיהומים הנגרמים מוירוסים, ולכן היא ייחודית למחלה חיידקית זו.

טיפול

למרבה הצער, לטיפול שניתן לילד או למבוגר שחולה במחלה השפעה קטנה מאוד על מהלך המחלה. הטיפול, ככל הנראה, אינו מקצר באופן משמעותי את ההחלמה מהשעלת. עם זאת, הטיפול חשוב והכרחי כדי למנוע הדבקה נוספת. הטיפול המומלץ הוא אנטיביוטיקה ממשפחת המקרולידים. האפשרויות הטיפוליות כוללות אריתרומיצין (למשך שבוע – שבועיים) או אזיתרומצין (אזניל, לשבוע).

כאשר לא ניתן לטפל במקרולידים, מסיבות שונות, ניתן לטפל בחולה עם רספרים. הטיפול התומך חשוב מאוד בתינוקות וילדים צעירים, הנתונים בסכנה הרבה ביותר בעקבות הידבקות במחלה. יש המציעים לתת טיפול תומך עם סטרואידים ומרחיבי סימפונות לחולים קשים, אך טיפול זה לא הוכח, ושנוי במחלוקת. חשוב גם לבודד את החולים כדי למנוע הדבקה בלתי מכוונות.

מלבד הטיפול לחולה, מקובל לתת טיפול מניעתי לשעלת לאלו ששהו בסביבתו הקרובה של החולה. הטיפול האנטיביוטי המומלץ לנחשפים הוא מקרוליד (אריתרומיצין או אזניל) למשך זמן קצר. הטיפול ניתן לכל בני הבית שבאו במגע עם החולה.

מניעה

מחלת השעלת היא מחלה הניתנת למניעה. קיים כיום חיסון יעיל כנגד המחלה. בישראל, ניתן החיסון לכל הילדים במספר מנות בגילאי הינקות המוקדמת (כחלק מהחיסון המחומש), ולאחר מכן בכיתה ב'. בעקבות עליה בשכיחות מקרי השעלת בישראל לאחרונה, הוצע לתת מנת דחף נוספת של החיסון כנגד השעלת ("בוסטר") לכלל אוכלוסית המבוגרים. המלצה כזו טרם ניתנה, אך ייתכן שתינתן בעתיד.

מידע נוסף – באתר Lung